לא, אימא שלי לא עבדה אצל מלך מרוקו, למרות שידוע לכל שכל היהודיות במרוקו עבדו הלכה למעשה בחצר המלך (מלך שלהערכתי מת מעודף משקל ואף אחד לא ישכנע אותי אחרת!!!). אבל לאוכל שלה אין תחליף!!! כל ארוחה שלה היא ארוחת מלכים פר אקסלנס. יש לה מתכונים מיוחדים ומנות שגרמו לי לחשוב פעמיים, שלוש ואפילו עשר אם אני באמת מוכן לעזוב את הבית, גם כאשר הייתי כבר בן 26, עומד בפני עצמי (לכאורה).

כשפגשתי את החברה הראשונה הרצינית שלי הכול התנהל כמו שצריך. התקדמנו לאט, חיזרתי אחריה, התאהבנו ולימים חשבנו לעבור לגור ביחד. כשההצעה לעבור לדירה משותפת עלתה על השולחן, ידעתי שנושא השולחן חשוב מאוד. קריטי ממש. וגם זוגתי, שתחיה, ידעה זאת. כשהתחלנו לדבר על עניין האוכל הסברתי לה שהיא תהיה חייבת ללמוד מאימא שלי כמה מנות. היא, לתומה, חשבה שאני אוכל להביא אליה קלסר מסודר של מתכונים ובזה מסתיים העניין. אבל זו כמובן הייתה רק תחילת הסאגה. אצל אימא שלי הרי אין מתכונים, לא היו ולא יהיו. כמה כפיות זה "לפי העין"?, כמה גרם זה "איך שמרגיש באותו רגע"? איך מתרגמים "קסת מזה וממש קסת מזה" למיליליטרים?

ידעתי שהרגע הזה הוא רגע מבחן גדול עבור הזוגיות שלנו. לכן החלטתי שצריך להתחיל סדרת חינוך. רתמתי את זוגתי וגם אימי היקרה והתחיל לו חודש אינטנסיבי של בישולים, ניחוחות ושפע של אוכל מעולה.

אין ספק שזה היה חודש קשה לזוגתי. היא הסתובבה חודש שלם במטבח סביב אימא שלי; כתבה, מחקה, הריחה, טעמה, שאלה, חקרה, התעייפה, התעוררה, בישלה, פישלה וגם הצליחה. היא ללא ספק עשתה ניסיון אמיתי לעקוב אחרי כל ההוראות של אימא שלי.

לאחר חודש היא החליטה לפנק אותי במפרום-סטייל-אימא והבטיחה שזה הדבר הכי קרוב שהיא יכלה להוציא תחת ידה. היא סיפרה לי על העדר הכמויות המדויקות, על השינויים התכופים שאימא שלי עשה במתכונים והוסיפה שהיא בטוחה שלעולם לא יצא לי בדיוק בדיוק כמו של אימא שלי.

אין ספק שהאוכל שיצא לזוגתי לא היה בדיוק כמו של אימא, אבל אמרתי לה שלא תתייאש ושאני בטוח שעם הזמן הטעמים מהמטבח של אימא שלי יתחברו עם שלה. ניסיתי לעודד אותה, לחזק אותה ונתתי לה מחמאות רבות. אבל היא הייתה מיואשת למדי.

הערכתי מאוד את הניסיון שלה ואכן לאחר כמה שבועות עברנו לגור ביחד. לאחר שנתיים ביחד אפילו התחתנו והיום אנחנו הורים ל-2 ילדים קטנים וחמודים במיוחד. לעיתים, אשתי אוזרת אומץ ומביאה אוכל לארוחת החגים, אבל זה קורה לעיתים נדירות. עד ליום זה אין זה משנה כמה אני מנסה לומר לה שהאוכל שלה טעים מאוד, גם אם הוא לא בדיוק כמו של אימא שלי, אבל היא לא מאמינה לי.

את הבית ספר עשתה לי אשתי ביום בהיר אחד, כשנשארתי לבד עם הילדים והייתי אחראי על ארוחת הצהריים. התקשרתי לשאול אותה איך מכינים ספגטי??!!!. היא הייתה באמצע העבודה אבל הקדישה לי את הזמן הנדרש להדרכה.  היא הסבירה לי שצריך לקחת בשר טחון "לפי העין", שאני אוסיף "קצת" רסק עגבניות ושאחמם את הספגטי "איך שמרגיש לי באותו רגע".

אנחנו מזמינים אותך להנות ממאגר המתכונים הענק של סוגת, שפע של מתכונים בטעם ביתי שמשמחים את אמא