רעמים וצחוקים בליל חורף קר, לא נשמעים תמיד אותו הדבר. לפני 20 שנה, כשהייתי ילדה וצפיתי בסרט "טיפשים בלי הפסקה" הראשון עם חברה בערב חורפי אחד בקולנוע כמעט ריק, ממש לא צחקנו. אני לא סגורה על זה, אבל יש מצב שאפילו יצאנו באמצע. יותר משבדיחות פיפי וקקי לא עשו לנו את זה, בעיקר הרגיש לנו שהשחקנים נורא מנסים להצחיק, כמו ליצן יומולדת שמוזמן בטעות למסיבה של בני נוער גדולים שכבר מזמן לא מתלהבים מכל הבעת פנים דבילית.

זיכרון הילדות הזה שב אליי כשהטריילר של הסרט החדש יצא והחבר העמיד בפניי עובדה – הולכים לסרט הזה איך שהוא יוצא! לא מסתפקים בלראות אותו בטלוויזיה או במחשב כי אם מתלבשים יפה והולכים לקולנוע, לעשות כבוד לאיש ופני הגומי – ג'ים קארי! דווקא הסרט הזה? מכל הסרטים בעולם? באמת?

התלבטתי אם לשתות רק דרינק אחד או שניים לפני הנסיעה, כדי להיכנס למצב הכפית הרצוי, אבל לבסוף החלטתי שאני הולכת לראות את הסרט הזה בצלילות מוחלטת. כמו שאומרים טובי הפסיכולוגים, הכחשה או הדחקה הן בסך הכול אקמול. רק התמודדות אמיצה וכואבת מול הטראומה, היא היא הפתרון!

אגב לטובת מי שלא זוכר, ארענן שבסרט הראשון משנת 1994, בו קארי וג'ף דניאלס היו הרבה יותר צעירים והרבה פחות מצחיקים, הם משחקים את הארי ולויד, שני חברים, שמחזירים מזוודה שמצאו בשדה התעופה לגברת היפה ששכחה אותה שם בכוונה. על הדרך הם מסתבכים עם האנשים הרעים שהמזוודה יועדה להם וגם מבזבזים את כל הכסף שנמצא בתוכה, בדרך אל האישה.

בסרט החדש "טיפשים בלי הפסקה 2" שיצא לקראת החורף לקולנוע, הארי ולויד הזדקנו ב-20 שנה אבל זה לא מונע מהם לצאת להרפתקה חדשה ומלאת טמטום עם הגילוי המסעיר שלהארי יש בת שנמסרה לאימוץ. הם יוצאים לחפש אותה לטובת איחוד משפחתי מרגש (ובעיקר כי הארי צריך תרומת כליה בהיעדר בן משפחה אחר שיכול לתרום – הוא מגלה בתחילת הסרט שההורים היפנים שלו, הם בעצם לא ההורים הביולוגיים… בכל מקרה, מוטב לספר את זה לילד בגיל 40 מאשר לעולם לא).

אתם יודעים מה אומרים על סרטי המשך, ועוד כשהסרט הראשון היה טוב – צפו למיצוי מוחלט של כל העניין בסרט השני. אז אתם בטח מתארים לעצמכם מה אומרים על הסרט השני, אם הסרט הראשון הותיר רושם כל כך שלילי. אכן, כמו שתיארתי לעצמי, הסרט השני הוא הסרט הכי מטומטם שראיתי אי פעם, הרבה יותר מהראשון, אבל זה גם אחד מהסרטים הכי מצחיקים שראיתי בשנה האחרונה! ואת זה אני אומרת, מבלי ששתיתי טיפת אלכוהול אחת לפני או במהלך הצפייה. יש מצב שבמצב שכרות קל עד בינוני הייתי מכתירה את "טיפשים בלי הפסקה 2" לסרט המצחיק של העשור, אבל אז, ממש אי אפשר היה לקחת אותי ברצינות…

איך זה קרה? איך זה ייתכן? אני יכולה לחשוב על כמה סיבות, חלקן אישיות וחלקן קולנועיות. בתחילה חשבתי, שאולי דווקא היום, כשאני מוקפת באנשים כבדים ומבוגרים, ומצופה ממני גם להיות כזו, הרבה יותר קל לי לצחוק מדברים מפגרים ומטומטמים מאשר אז כשהייתי ילדה ורציתי להראות לכולם עד כמה שאני גדולה ובוגרת לגילי. בשביל לבחון את העניין הזה לעומק צפיתי בסרט הראשון שוב, אחרי כל השנים האלה, והגעתי למסקנה ש… נעעע, גם היום זה לא מצחיק אותי.

כל שנותר לי הוא לעבור לסיבה הקולנועית: קודם כל, השחקנים השתבחו עם השנים. דניאלס, ובמיוחד קארי, משחקים היום הרבה יותר טוב את הדמויות הקומיות הללו, וגם, יש משהו הרבה יותר מצחיק בלראות צמד מבוגרים שמתנהגים כמו ילדים מגדולים מאשר צמד בני עשרים במעין גיל התבגרות מאוחר, שזה לא מחזה נדיר במחוזותינו, בסך הכול פתטי.

חוץ מזה שהבדיחות, חלק גדול מהן לפחות, עשויות הרבה יותר טוב בסרט השני, הרבה מעבר ללבל בדיחות של דגימות מעבדה (מוצקות או נוזליות). יש גם כאלה כמובן, אבל הסרט לא נשען עליהן באמת, אלא על משהו הרבה יותר שנון ומתוחכם. הגאגים בנויים באופן שמרים אותך כהוגן לעבר ההנחתה הפרועה, כך שניתן כל כך בקלות להגיע למצב של בטן כואבת אחרי פחות מחצי שעה של סרט.

אז כן רבותיי, יש לנו כאן מהפך מוחלט בכל הנוגע לסרטי המשך. בליל חורף קר אני ממליצה לכם בחום לראות את שני הסרטים הללו. אם אתם לא חובבים של מנות ראשונות, אז תגיעו ישר לעיקרית עם הסרט השני. בתיאבון!\

נכתב בשיתוף עם מדור סרטים של נענע 10