גם אני, כמו רבים, כבר מקולקלת, לא מצליחה עוד להיסחף בקלות לתוך העלילה שמתרחשת על בימת התיאטרון. תביאו לי אפקטים, תביאו לי זוויות צילום מטורפות, תביאו לי אקשן ואדרנלין, תביאו לי גם אחד אשטון קוצ'ר בבקשה, ואת כל זה, אם אפשר, בתוך מסך קטן שבו אוכל לצפות כשאני מכורבלת עם החבר במיטה.

אם כבר הצגת תיאטרון, אז אני מצפה ללא פחות משואו, ספקטקל, עשרות רקדנים ושחקנים, פירוטכניקה, תפאורות ענק מתחלפות, שלל תלבושות צבעוניות ומגניבות וגם אחד עוז זהבי בבקשה. כן, אני יודעת, הדרישות שלי עונות בעיקר על ההגדרה של הפקת הפסטיגל, אבל ממש לא סיימתי אתן. נותר לי לציין עוד כמה דברים שמחזירים אותי לגבולות הטעם האמנותי הטוב: משחק, בימוי ועלילה לעילא ולעילא. תמצאו לי הצגה בארץ שכוללת את כל המרכיבים האלה, ואני אשקול אם למשכן משהו בשביל לקנות כרטיס, כי זה בטח יהיה ממש לא זול.

ועכשיו, קחו את כל מה שכתבתי עד לשורה זו, ותשכחו שקראתם. כן, אני יודעת, קצת לא יפה מצדי לבזבז את זמנכם על האג'נדה הקודמת שלי, כשאני הולכת לספר לכם על ההצגה ששינתה לי אותה כמעט לחלוטין. על המחזה המפורסם "חשמלית ושמה תשוקה" של טנסי ויליאמס בוודאי שמעתם. נעשו לו המון גרסאות בתיאטרון ובקולנוע, כולל התייחסות לא שגרתית בסרט "הכול אודות אימא" של אלמודובר.

לפני מספר שבועות עלה המחזה מחדש בתיאטרון הבימה בבימויו של אילן רונן. העלילה היגרה מדרום ארצות הברית לשכונה ענייה באירופה, מלאת במיעוטים ובתרבויות. את בלאנש וסטלה האמריקאיות משחקות מהגרות מרוסיה, וגם סטנלי הוא לא פולני אלא בכלל טורקי. בנוסף לכל השינויים האלה, העיבוד גם מינימליסטי בטירוף – את תפאורת הדירה המאובזרת או השכונה מלאת הפחים והזוהמה, מחליפה במה ריקה לחלוטין. ממש ככה, מה שאתם שומעים, ורואים!

התפאורה היחידה היא ציורי קיר שמציירים השחקנים עצמם בתחילת ההצגה ולעיתים גם במהלכה – כל מיני ציורי גרפיטי בצבעים שונים ומתנגשים. כל דמות מציירת בשפה שלה, והבלגן ויזואלי על הקירות מעביר היטב את הערבוביה התרבותית ששוררת בשכונת העוני הזו, שנקראת למרבה האירוניה, "גן עדן". למעט רהיטים בודדים כמו מיטה או שולחן, שמוכנסים בסצנות מסוימות, רוב הזמן התפאורה היחידה על הבמה היא השחקנים, תושבי השכונה, שבו בעת גם מופנה אליהם זרקור לא קטן.

הצגת תיאטרון שכל כך נוגדת את העקרונות האמנותיים שלי הייתה אמורה לחלץ ממני שרשרת פיהוקים ארוכה מהשורה הראשונה באולם ועד היציע, אבל לא. זה ממש לא מה שקרה. השחקנים, שהוטלה עליהם אחריות ענקית, למלא את החלל הענק שנוצר על הבמה, לא רק שהפגינו כישורי צביעה וריסוס מרשימים עם ציורי הקיר בגב האחורי של הבמה, כי אם גם יכולות משחק מופלאות ונדירות. אפשר היה לחתוך בסכין את המתח המיני בין עמוס תמם בתפקיד סטנלי לבין יבגניה דודינה בנעליה של בלאנש. אפשר היה באמת ובתמים להאמין שכל אחד מהשחקנים האחרים – רותם קינן, איל שכטר, רוי סער, הראל מוראד, דיויד בלינקה, ליאור זוהר ואסף שגב – הוא תפאורה חיה ומהלכת, מרהיבה פי כמה מכל המיצגים שיש בפסטיגל או בברודווי (וכן, אני ממש מתנצלת שרשמתי פסטיגל וברודווי באותו משפט, תסלחו?).

אז אני מודה, כן, נסחפתי בהצגת תיאטרון. צחקתי, התרגשתי, מחיתי דמעה וגם כמעט נחנקתי מענן אדי הצבע בכל פעם שהשחקנים ריססו (אלוהים יודע למה קיבלתי כרטיסים לשורה ראשונה), אבל זה חלק מהעניין, שכל החושים משתתפים בחוויה, ושום סרט לא יכול להעביר את זה. חוץ מסרט תלת ממד שבו בראד פיט מסתובב בלי חולצה, כמובן.

נכתב בשיתוף עם אבי בליטשטיין, שאוהב מאוד לצייר ציורי קיר שגונבים את ההצגה